הימנעות הנאשם מלהשיב לאישום או לשאלות ההבהרה של בית המשפט יכולה לשמש חיזוק למשקלן הראייתי של ראיות התביעה. על בית המשפט לתעבורה להסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו מלהשיב. אם בית המשפט לתעבורה לא הסביר – אין בכך חיזוק לחומר הראיות.

לאחר תחילת משפט התעבורה רשאי בית המשפט לקיים מיוזמתו בירור עם הנאשם או בא כוחו על מנת לבדוק אם ניתן להגיע לכלל הסכמה בנוגע לעובדות או לקבילותם של מסמכים ומוצגים, לרבות הצגתם כראיה שלא באמצעות עדים. בית המשפט לתעבורה רשאי לעשות שימוש בסמכות זו רק אם הנאשם מיוצג על ידי עורך דין.

נאשם הרוצה לטעון טענת אליבי, כלומר שהוא נמצא במקום אחר בעת ביצוע העבירה, חייב להעלותה בפני בית המשפט לתעבורה מייד לאחר התשובה לאישום ולפרט היכן בדיוק הוא נמצא. אם הנאשם לא העלה טענה זו בשלב זה, הוא יצטרך את הסכמתו של בית המשפט לתעבורה להעלותה בשלב מאוחר יותר של המשפט.

במידה והנאשם הודה במיוחס לו, יראו את העובדות שהנאשם הודה בהן כראיות מוכחות והתביעה לא פטורה מלהוכיחן במשפט התעבורה. יש לציין כי ההודיה היא רק בעובדות ולא באשמה, שכן בית המשפט לתעבורה יכול לזכות נאשם שהודה בעובדות המיוחסות לו.

נאשם במשפט תעבורה רשאי לחזור בו מהודיה שנתן, בכל שלב של המשפט ובתנאי שקיבל את רשות בית המשפט לתעבורה לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיירשמו. הנאשם רשאי לבקש לחזור בו מהודיתו גם במסגרת הערעור, לאחר שהערכאה הדיונית גזרה את דינו.

במידה והנאשם כופר במיוחס לו, ברור האשמה מתחיל בפרשת התביעה אשר מוגבלת להבאת הראיות המצויות בחומר החקירה אשר הועמד לרשות ההגנה ולהשמעת העדים ששמותיהם פורטו בכתב האישום.

עם סיום פרשת התביעה זכאי הנאשם להעלות טענת "אין להשיב לאשמה", וזאת משום שבראיות התביעה אין אפילו הוכחה לכאורה של האשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

אם טענה זו לא מועלית או נדחית מתחיל שלב פרשת ההגנה, כאשר הנאשם מעיד ראשון. אם הנאשם בוחר לשתוק ולא להעיד יש בכך משום חיזוק או סיוע לראיות התביעה.

לאחר מכן מגיע שלב הסיכומים שבסופו בית המשפט לתעבורה מחליט אם להרשיע את הנאשם או לזכותו. במידה והנאשם הורש